Geshem

from the_obscure

( Read more... )

By Casey (panpolyboygirl) and Geshem.


"These bright lights have always blinded me..."
The concert is over, and the lights are all down. The last of the straggling fangirls, fanboys, and fanboygirls have finally left. There are a bunch of shirts littered on the lawn.
There's also a shoe.

Someone is limping home with only one shoe, but yanno, Gerard doesn't really care. of course not. He's still buzzed from *his* show tonight.

Oh yeah. The adrenaline racing, and he's covered in sweat, his hair's so wet it's like he just got out of the shower. Frank, too.

So he pours the water over himself and shrieks, and Frank runs over to lick the drips off his face.

Gerard turns to him so now it's mouth to mouth and decides to tease so he chews on Frank's lip and met with moans. Satisfied Gerard is smirking inwardly.

Gerard can smirk all he wants, Frank's just happy to be anywhere near that mouth, or that man, period. He licks Gerard's lips and kisses him again, letting Gerard dominate the kiss even though he initiated it.

Gerard's hand goes under Frank's shirt, stroking his back. the shirt is small, and tight on Frank at the moment, it ends up being tossed like all the other garbage while Gerard eats Frank's mouth.

Frank plasters himself against Gerard, grinding into him with his hips. The wet, sloppy kiss going on and on forever. Gerard is REALLY good with his mouth, and that is totally not limited to singing.

The bulge under Frank's Jeans is getting pretty much unbearable for both- going with Gerard's impatient groans, Frank opens his fly, giving Gerard the access to put a hand in his boxers.

Gerard dives right in, fisting Frank's cock as they kiss and grind into each other. He kisses down Frank's neck, then bites, all the way down Frank's chest until he's on his knees and sucking Frank off right there in the middle of the stage. No one's watching, but it's still pretty fucking awesome.

סליחה שזה לא פוסט כתיבה טהור, אבל אני פשוט חייב.

קשה לי עם העולם הזה ועם מה שנדרש לפעמים כדי לנסות להיות חלק ממנו.

עצוב לי שמצד אחד התותחים כבר רועמים וקם עוד אויב להשמידנו, ובאותו זמן אמהות נלחמות להרחיק את ילדיהן מהמרקע. לשמור על *בועה*. אותי דווקא ממש לא גידלו ככה, רק שיצאתי בצד הלא נכון של המפלס מבחינת מעורבות פוליטית כי כאב לי לראות את ההתנשאות וההסתרה של גורמים שמלאניים, שאני לא אתפלא אם אותם גורמים 'נאורים' שמתעקשים לבחור לילדהם את החינוך בפינצטה נמנים עליהם.

ואני אפילו לא אתחיל עם איך שאני חושב ש'לימוד' ו'חינוך לסובלנות' ביחד זה פראדוקס נוסח התפוז המכאני ושדברים כאלה אי אפשר לייצר בשום מקום עד שאתה לא חווה אותם כי זה נושא כל כך מורכב, קשה וכואב.

אני עוד אדבר על פוליטיקה ועל איך שהיא חלק מהחיים כי היא חלק מהחרדה הקיומית שלי. יש עוד כמה דברים שאני שומר בבטן עכשיו.

אינסטינקט.

הוא נכנס אל תוך הבית וסוגר אחריו את הדלת, שקט כלעומת שבא. "חשבתי שאיבדתי אותך" הוא מתנצל באיפוק , ובבד בבד מקרב אותך אליו לחיבוק פיזי, מוחץ.

אתה לוקח נשימה חדה ולאט מתנתק ממנו, מביט בו בעיניים עצובות, שלו או שלך; מתקרב אליו ורואה את רסיסי הגשם על קצות שערותיו ועל בד חולצתו.

אתה מחזיק אותו שלא ייפול לך מהידיים ושאם הוא ירצה לבכות הוא ידע שיש מקום.

"בוא. שב." אתה מפציר בו ומוביל אותו אל הספה.

"למלך יש גלימה וכלב מלכותי"